."אחד המועטים האלה היה האדמו"ר ר' יעקב יוסף ז"ל, שהיה מכונה "הרבי מסקווירה
למן סיום מלחמת העולם השניה ישב בניו יורק רבתי. שריד משפחה עניפה של צדיקים ותלמידי חכמים, כשהוא רצוץ ושבע מכאובים, הגיע לעולם החדש, שהיה זר לרוחו ולכל אורח חייו. הוא חג סביבו, כחוני המעגל בשעתו, ד' אמות של תורה ותפילה, ובתוכן חי לו את חייו, כבימים ההם בסקווירה עיר הולדתו
רוב יומו היה יושב סגור בחדרו, שקוע בתפילה ובלימוד. כל חודש היה מסיים ששה סדרי משנה. לא העזו החסידים להטרידו במשאלות ליבותיהם ובקשותיהם המתייחסות לעולם הזה. ורק לשעה קצרה היו דלתות חדרו נפתחות כדי לתת אפשרות לקבל החסידים ולהקביל את פני רבם
אז ראית לפניך אדם, שפשטות אצילית נסוכה על פניו, גבה קומה, ישר גו ויפה תואר היה. הדר של זקנה מפוארת היה חופף עליו. פניו היו מעוטרים בזיו של זקן שיבה ועיניו היו מביטות בך בתום ובצניעות, כשהן שרויות עדיין באותו עולם נאצל רוחני שהיה נתון בו כל אותן השעות הארוכות, כשהיה סגור בחדרו
. כאילו כדי לחצוץ בינו לבין העולם התחתון, היה נוהג לנעול ערדלי גומי על נעליו בין בקיץ ובין בחורף. ורק בשעת תפילה ולימוד היה חולץ אותם. ודאי עשה כך מטעמי נקיות וטהרה
אבא ז"ל היה נוהג לעלות לסקווירה לחג הפסח, והוא היה לוקח אותי איתו. בבואנו לשם היינו פונים מיד אל האדמו"ר הזקן "לקבלת שלום
ברטט של קדושה ציפיתי לרגע זה, שבו שוב אראה את הרבי הנערץ. ודרך אגב באתי גם על שכרי. הייתי מקבל מאת הרבי "רובל" שלם! את המטבע הזה שמתי באוצרי הגנוז ושמרתי עליו כעל קמיע
ה"חצר" היתה תמיד הומיה. חסידים באים וחסידים יוצאים. שם התגוררו גם בניו הנשואים של הרבי יחד עם בני ביתם. ביניהם, ובעת ההיא עדיין נער, היה גם יעקב יוסף, או כפי שקראו לו בחיבה - יעקב-יוס'לה. הוא היה נער יפה ומלא חיים. עיניים פקחיות ועירניות היו לו. ההסידים אהבו להשתעשע איתו ולתהות על קנקנו. חריף היה ובעל תבונה יתירה
עוד בהיותו נער, היה בעל רגש דתי עמוק, ועל אף עירנותו היה משקע עצמו בתפילה ובתורה בכל רמ"ח אבריו. החסידים ניבאו לו כבר אז גדולות.
אמר מי שאמר מלשון חינוך. כלומר בנה עיר על מנת לגדל ולחנך בה בנים בדרך הטוב והישר
ואם צדיקים מעטים הם, הרי מעטים שבמעטים הם בוני ערים בשביל אנשים ישרים, שינהגו בהן באורח חיים של תורה ומוסר. הרב ר' יעקב יוסף ז"ל זכה לבנות עיירה בתוככי אמריקה, שהיא ספוגה הווי של חיי חסידות ותורה כזכרון מאיר שבבני ברק
מתחילה שיכן הרבי את עצמו ובני ביתו בוויליאמסבורג המפורסמת, שם הוקמה ה"חצר" הסקוויראית. ומסביבה נתקבצו יהודים חרדים שאף הם נמלטו מפני חרב יוונה
אולם, הרבי לא הרגיש את עצמו שלו ונוח אף בויליאמסבורג. הוא שאף לצאת משאונו של הכרך ולהתייחד עם חבורת חסידיו הרחק מן העיר הגדולה, שה"סטרא אחרא" שולטת בה, ומטמיעה בתוכה חלקים טובים של היהדות
רכשו להם חסידי סקווירה חלקת אדמה ב"ספרינג וואלי", שבמדינת ניו יורק והקימו עליה את מרכז סקווירה או "ניו סקוויר" בלועזית
בהתחלה קמו לה מקטרגים ומצירים, שהתנכלו לה ורצו להצר את צעדי ההתפתחות של העיירה החסידית. עיריית ניו יורק רצתה לשים את ידיה על השכונה ולא הרשתה להקים בה בתים חדשים, עד שלא יתנו לגור בה גם ללא בני-ברית, לפי החוק של הדמוקרטיה החופשית שבארצות הברית
זמן רב נתדיינה "ניו סקוויר" עם עיר הענק השכנה בבתי המשפט האמריקאניים, ובסייעתא דשמיא ניצחה. העיירה הוכרה כרשות עצמאית, שאינה תלויה בהנהלת העיר ניו יורק
בית הרבי מהווה המרכז, ולשם מתכנסים בשבת ומועד מאות חסידים ולעיתים אף אלפים, מניו יורק וממקומות אחרים ומבלים את הימים בהתעלות של קדושה
בעיירה קיימים מוסדות חינוך לנערים וגם לנערות, ישנה ישיבה לקטנים וישיבה לגדולים
לבושם של תושבי העיירה לפי המסורת של היהודים החרדים בהונגריה ובגליציה מלפני המהפכה
רוב התושבים מתפרנסים מעבודה ומסחר בניו יורק. אוטובוס השייך לעיירה עומד לרשות היוצאים אל המטרופולין. בתוך האוטו עזרת נשים ועזרת גברים לחוד. הותקן שם גם ארון קודש עם ספר תורה, ובדרך נסיעתם מתפללים הנוסעים תפילת שחרית בבוקר. אין למהר בתפילה, ויש אפשרות להתפלל ביישוב הדעת שכן הנסיעה נמשכת שעה ארוכה
חסידים שהשתוקקו לשתות מבארה של סקווירה נתקבצו ל"ניו-סקוויר" והקימו להם כאן את משכנם. ועכשיו אבלים הם על מות רבם היקר. הם עתידים להתנחם בבנו של ר' יעקב יוסף ז"ל, ר' דוד שליט"א, ממלא מקומו, שנקרא על שם האדמו"ר הזקן