דומה הדבר לאמודאי, העולה מן הלחצים הגבוהים שבמעמקי הים אל האטמוספירה הרגילה. הוא מועבר קודם דרך תא הלחץ, שבו מוסתים את דחיסות האויר בהדרגה לאווירו של העולם הסובב אותנו
במוצאי שבת, לאחר הריכוז של הקדושה השוררת בבתי ישראל ביום המנוחה, באה סעודת ה"מלווה מלכה", כאמצעי התפרקות מהמתח הגבוה. כך מקל עליו היהודי את הפרידה מן הנשמה היתרה, שניתנה לו עם כניסת השבת
אף במוצאי החגים: בעת שרבים הגעגועים אל הימים, שבהם הגיעו יהודים ל"גדלות המוחין" קשה לרדת לתוך "עשרות הטפחים" של העולם הבינוני-החילוני. זקוק אז אדם מישראל ל"מצנח", באמצעותו יצנח באיטיות מגבהי מרומים אל הקרקע של מטה. במוצאי "שמחת תורה" משמשות לכך ההקפות השניות, שהונהגו בחוצות ערינו
במוצאי חג הפסח מעבירים עצמם חסידים מאווירו של יום טוב אל החול, על ידי "סעודת הבעל שם טוב
מסורת היא אצל קהילות החסידים, שבחג הגאולה נתרחשו ניסים גדולים למיסד החסידות - הבעל שם טוב זי"ע. הוא יצא למסעו לארץ ישראל על מנת להפגש עם בעל "אורח חיים" ר' אבן עטר הקדוש, ובכוחות משותפים להביא את המשיח
ה"סמך-מם" ר"ל ניצב לשטן לו, ובדרכו של הצדיק אל ארץ הקודש - באמצע הדרך - במימי קושטא, גברה ה"סטרא אחרא", מרעין בישין קמו למכשול לבעש"ט והיה נאלץ לחזור למזבוז שבאוקראינה. הדברים ארעו בתג הפסח - חג הגאולה, שבו התכונן אבי החסידות להביא הגאולה לעם ישראל. והוא - הבעש"ט - ניצל אז בדרך נס מן הסכנה הגדולה שהיה נתון בה
מאז חוגגים החסידים את מעשי ההצלה של רבם זצ"ל. בכל שנה ושנה במוצאי חג הפסח מתאספים הם ועורכים סעודה, הידועה בשם "סעודת הבעל שם טוב
הנוהג הוא להתכנס בביתו של אחד מצאצאי הבעש"ט וליד "שולחן ערוך" לספר על הניסים שקרו
מסרנו כאן ב"קצה המזלג", בשביל אלה שלא שמעו ולא ידעו על המעשים שארעו. לא הרחבנו את הדיבור עליהם, כי הם כתובים ורשומים בספרי תולדות החסידים
בהמשך הדברים נספר על סעודת הבעש"ט שנערכה בחצרו של הרבי מסקווירה - ר' דוד'ל זצ"ל
ר' דוד'ל זכותו יגן עלינו היה דוד חמישי לבעל שם טוב. מצד אמו היה נכדו של ר' נפתלי ז"ל מסקווירה, שהיה נכד הבעל שם טוב - בן אחר בן
הרבי מסקווירה היה, איפוא, הצאצא הקרוב ביותר של הבעש"ט באותה תקופה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה. רבים השתוקקו להשתתף בסעודה שנקראת על שם מיסד החסידות, ואשר נכדו הקרוב אליו עורכה
השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו שנים של רווחה ורחבות הדעת אצל יהודי רוסיה. מכל מקום נאספו באולם בית הכנסת שבחצר סקווירה מאות חסידים
אף אבי ז"ל נזדמן באותם הזמנים לסקווירה, ובמוצאי הפסח בא להשתתף בסעודת הבעש"ט שערך הרבי. אני הייתי אז ילד פעוט, ואבי מצא לנחוץ לקחת אותי איתו, כדי שאראה את הרבי הזקן נכד הבעש"'ט ואתבשם ממראה הסעודה, שדובר עליה הרבה בין קהל החסידים
משבאנו לאולם בית הכנסת מצאנו אותו מלא פה אל פה. בשורה הראשונה נראו בני הרבי עם הנכדים. גבאים ומשמשים בקודש נתרוצצו לכאן ולכאן. כמה "יודעי נגן" כעכעו מעט בגרונותיהם, כדי לנסות אם לא נצטרדו חס וחלילה, או השמיעו לחשי קולות זמרה, כדי לבדוק את מיתרי הקול
אבא התכופף אלי והצביע לפני אל כיוון שני הסידים גבהי קומה. אלה הם האחים טונקונוגי הנמנים על חזני החצר - אמר. ומפיהם נשמע ניגונים מענין היום. בקצה האולם ליד הפתח המוביל אל משכנו של הרבי נצטופפו חסידים שביקשו להגיש "פתקאות" לאדמו"ר ולהתברך מפיו הקדוש
הזמן נמשך, הסעודה עצמה טרם התחילה, והקהל מחכה. האשמורה הראשונה כבר נסתיימה, ואימתי יופיע הרב? והנה כאילו פתאום הושלך הס, כל הפנים מופנות אל עבר הפתח שבו עומד להופיע הרבי, ומיד נתפנה מעבר בין המצטופפים. הקהל נחצה לשניים, והרבי מתקרב ובא לראש השולחן. הוא נתגלה בכל מראהו הנעלה. הוא היה לבוש קפוטה צבעונית מגוון ורוד-אדמדם
זקוף קומה היה על אף גיל הזקנה. פניו עטורים זקן לבן כשלג ובעור פניו הזך נשתקפו גווני הוורוד-אדמדם שקרנו מן הקפוטה. כל הצבעים היו פתוחים לזוהר של קדושה, לכעין הקשת בענן
עיניו הביעו רצינות עמוקה ודוק של תמימות עליהן. משהגיע לראש השולחן, ישב על הכסא המיועד לו. הקריב לו אחד המשמשים בקודש קערה גדולה, אלונטית ונטלה של כסף, בעלת שתי אזניים. הרבי מלמל לעצמו משהו, לקח אח האלונטית לשפשף בה את ידיו, כדי לנגבן היטב לפני נטילתן, אחר כך אחז ביד שמאל באחד משתי האזניים של הנטלה ויצק מים שבתוכה על ידו הימנית. השמש מילא את הנטלה במים אחרים, והרבי תפס ביד ימין באוזן השניה ונטל את ידו השמאלית. החסידים ריכזו את מבטיהם והתבוננו יפה יפה כיצד רבם מקיים את מצות נטילת ידיים. נדמה להם, כי הם רואים את הכהן הגדול נוטל ידיו מן הכיור שבעזרה בבית המקדש, וכאשר הרבי נטל את המצה והתחיל לבצוע אותה, עשו הכל אזניהם כאפרכסת, לשמוע ברכת "המוציא" ולענות עליה "אמן". קול צלול של כסף טהור היה לרבי, ועל פניהם של החסידים נראתה דביקות של הקשבה, וברטט נשמעה עניית "אמן" מתוך דרך ארץ רב
כעבור מספר רגעים הגישו צלחת גדולה של לביבות מקמח מצה ושמו אותה לפני הרבי. כל ימי הפסה לא טעמו מאכלים עשויים ממצה שרויה ורק ביום האחרון של פסח התירו בסקווירה להכין מאכלים מקמח מצה. ואם ביום האחרון של פסח מותר היה, לא כל שכן במוצאי החג
הרבי נגע בלביבה אחת וטעם ממנה, ואת השאר החל לחלק "שיריים" לחסידים, ובשעת החלוקה, רמז לר' צבי טונקונוגי לשיר "חסל סידור פסח". ר' צבי נזדקף, תפס את אזנו הימנית בפיסת ידו הימנית והתחיל להשתפך בקול הטנור שלו. החסידים החרו-החזיקו אחריו והאולם נתמלא שירה
עם גמר השירה הגישו הגבאים את החמיצה, זו חמיצת הסלק, הנמנית על המאכלים המסורתיים, המובאים אל שולחן יהודי בחג הפסח. החסידים אמנם נהנו מן החמיצה, שבאה בסמוך ללביבות, אבל התפלאו על הדגים שאינם, שכן בנוהג שבעולם פותחים את הסעודה בתבשילי דגים כידוע
הגבאים התנצלו על כך, כי מחמת המצוקה שהיתה אז בעולם לא השיגו דגים במועדם, ועכשיו טורחות המבשלות ומתקינות אותם, בשעה מאוחרת יותר יופיעו גם הדגים
בינתיים מלאו הנאספים את כוסותיהם יין ונצטופפו ליד ראש השולחן כדי לשתות "לחיים" אל הרבי ולהתברך בברכתו. שתיית ה"לחיים" נמשכה שעה ארוכה
לבסוף, הגישו הליפתן, שהוא משמש לקינוח סעודה, בדרך כלל, והדגים אינם. הקהל היה בטוח שעוד מעט ויגישו "מים אחרונים", והרבי יברך על הכוס, אך הרבי הציע לחכות אפילו עד שעה מאוחרת כדי לטעום מן הדגים וטעמו עימו
וכה אמר כבוד קדשו:
"מובא בספרים, כי לדג יש עין פקוחה תמיד - רמז להשי"ת, 'דלא נם ונטיר תדירא', כדברי הכתוב - 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ומשום כך - המשיך הרבי ואמר - בסעודת בעל שם טוב, אין לפסוח על אכילת דגים. בזה צפון האות לסכנה הגדולה, שבה נמצא הבעש"ט זי"ע והקב"ה הצילו"
בשעה שסיים האדמו"ר את דבריו, פרצה שירה אדירה: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
תוך השירה נאספו המשרתים ואיתם הדגים, כשאדים חמים מתמרים מעליהם
הרבי נתן אות, כי ברצונו להשמיע דברו
לפני שפתח את פי קדשו לאמר דבריו, נאנח עמוקות ואמר:
זמנים קשים באים עלינו. נבטח בה' שישלח לנו מלאך הגואל אותנו מכל רע. ותעמוד לנו זכותו של הבעל שם טוב הקדוש. נכוון באכילת הדגים שלפנינו ונאמר - "לשם יחוד קודשא ברוך הוא", שיצילנו מידם של העומדים עלינו לכלותנו וניסים שארעו לאבותינו ולבעל שם טוב זצ"ל יתרחשו גם לנו
לפני ברכת המזון ציוה הרבי לשיר שנית: "חסל סדר פסח כהלכתו", ולכוון בכל הכוחות הנפשיים שבנו למילים - "פדויים לציון ברנה", וה' יפרוש שלומו עלינו ועל כל ישראל
ואחרי שסיים את דבריו אמר למנגנים לסיים בניגון: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו"
בשעה מאוחרת לאחד חצות נתפזרו החסידים ובלבם דאגה, תפילה ותקוה, כי דברי רבם יעמדו להם בבאות, ותשועת ה' במצוקותיהם תהא משענתם ומבטחם