יהושע טברסקי בחצר הצדיק
ראש השנה במחנובקה


מחנובקה היתה עיירה באוקראינה - היתה ואיננה עוד. ועד שעלה הכורת עליה בימי השואה, חיו בה כחמשת אלפים יהודים
היהודים ישבו במרכזה ועסקו במסחר ובמלאכה ומסביב ישבו הגויים, שעבדו בגנים ובשדות שבגבולות העיירה
הישוב היהודי שבמחנובקה מן הותיקים שבאוקראינה היה. מחנובקה נזכרת בספרו של ר' נתן נטע הנובר "יון המצולה" המתנה ומספר על גזרות ת"ח. מחנובקה עשויה היתה להתפתח לעיר גדולה, אלא שדוכסה מנע בעדה. והמעשה שהיה כך היה
כאשר סללו את מסילת הברזל קיוב - אודיסה עמדו להעבירה ליד מחנובקה ולהקים שם תחנת צומת גדולה, אלא שהדוכס התנגד לכך בכל תקפו. הוא חשש לרוח החדשה, שעלולה הרכבת להחדיר אל החיים השקטים שבתוך אחוזתו. התחנה הועתקה למרחק של כחמישה-עשר קילומטר מן העיירה. שם התפתחה במשך הזמן עיר גדולה, ואילו מחנובקה המשיכה לטוות חיי אידיליה של עיר שקטה ורדומה
לאחר ימים הוציאה מוניטין למחנובקה חצר הרבי שנוסדה בה
בנו הבכור של הרבי מסקוירה ר' יוסף מאיר זצ"ל עקר מסקוירה ועבר למחנובקה. צאצא של אותו דוכס עמד למכור את ביתו ואת הגן הגדול שהקיפו. באו חסידי ר' יוסף מאיר וגאלום, והרבי בא לשכון פה. מאז נמשכו ובאו הנה חסידים רבים מן העיירות הפזורות על מישוריה של פלכי קיוב, פודוליה וולין ומשאר חלקיה של אוקראינה
החצר שכנה בעיבורה של העיירה, והיתה מובלעת בין הפרברים הגויים
מצידה האחד עבר נחל, ששימש מקום טבילה לחסידים בימות הקיץ, ודרך אגב התאמנו בו הזאטוטים בשחייה
מצידה השני גבלה החצר במגרש עירוני רחב ידיים, ששימש למקום ה"יריד". כל הימים היה המגרש ריק, ורק בימי השני בשבוע היו מתכנסים לכאן הגויים מן הכפרים והעיירות הסמוכות. עגלות לאין ספור מלאו את המגרש ועליהן עמוסה תוצרת מטוב השדה והגן. השאון וההמולה היה רב. באותם הימים נסגרה החצר על מסגר כדי להבדיל בין קודש לחול
הבניינים הראשונים החדשים שנבנו בחצר היו בית המדרש ובית המרחץ. בית המרחץ נבנה ליד הנחל. שם אפשר היה לקוות שקל יהיה למצוא מים למקוה. ואמנם מקווה גדול נחפר בבית המרחץ, ובו היו מפכים מיים חיים מעומק לא רב. מי המקווה קרים היו. ואף המחם הגדול שהיה נעוץ במקווה לא הספיק לחממו היטב. הרבי היה טובל במקווה יום יום, ואף בימי החורף. וכשהמים היו צוננים, לעתים המחם היה מתקלקל והמים היו חותכים" את הבשר בקרירותם. אך גם אז לא נמנע הרבי מלטבול את עצמו לפני התפילה
בית מדרש לתפארת הוקם ליד הכניסה לחצר, ליד מגרש היריד, שכן מגרש זה חיבר את החצר לרחובותיה של העיירה
בבית המדרש היה היכל רחב ידים לתפילה, סוכה גדולה וחדר חרבי, שהיה מתייחד בו בעת התפילה ולאחריה בעיון ובלימוד
בפרוזדור נמצא התנור לאפיית מצות לפסח. במרכז היה שולחן, שעליו קראו בתורה. משני צידי השולחן היו ספסלים, ללא צבע עמדו מסביב לקירות
בימה מיוחדת לא נמצאה. רוב של האולם ריק היה. בימים רגילים, כשקהל המתפללים לא היה רב, אפשר היה להתהלך לאורכו ולרוחבו של בית המדרש. חסידים נלהבים מתוך התעוררוה ודבקות היו מהלכים ארוכות וקצרות בשעת פסוקי דזמרא. ואם ראית אחד מהם בזוית אחת, מצאונו לאחר כך בזוית אחרת
ב"ימים הנוראים" היה בית המדרש מלא מפה לפה. והעומדים היו מרובים על היושבים. באותם הימים היו המתפללים דבוקים למקומותיהם. אף הנסערים והנלהבים ביותר לא יכלו לזוז ולנוע, כפי שהיו רגילים
כבר לשבת סליחות החלו מתכנסים למחנובקה. בלט בין המקדימים לבוא ר' שלמה ממזירוב, עיירה שבפלך פודוליה. הוא היה בעל ה"מוספים". זקנו מגודל היה, פרקו נאה ואף קולו נעים ויודע נוסח התפילה על בוריו. זוכר אני אותו בתור זקן בעל שיבה. ומדי שנה בשנה, כשאני שומע קולו של חזן מתחנן ומתרפס לפני בעל הרחמים: "וקבל את תפילתי כתפילת זקן ורגיל" - אני מעביר בדמיוני את ר' שלמה בעל המוספים שבמחנובקה
הסליחות הראשונות שבמוצאי יום המנוחה שלפני ראש השנה נאמרו על ידו. אמירת הסליחות התחילה לאחר חצות הליל. ועל אף השעה המאוחרת היה בית הכנסת מלא אנשים וטף, ואף עזרת הנשים מלאה היתה
שאיפה ליראת שמים ויראת חטא לא חסרה היתה במחנובקה משך כל השנה. ברם בימים הנוראים גבר רגש התשובה ביותר. עשרה קבין של צניעות וקדושה ירדו על מחנובקה בכל ימות השנה, ותשעה מהם לקחו הימים הנוראים
אף הילדים נתקפו על ידי אימת יום הדין. הם הפכו לאחרים. מליל סליחות ואילך עזבו את משחקיהם ושאבו לקרבם את האווירה של "וסלחת לעוונינו כי רב הוא
ביום הראשון של סליחות היה הרבי צם. בניו הגדולים ואנשי מעשה שבחסידים הצטרפו לצום. למנחה לא היה חסר מנין לקריאת "ויחל". הפתיחה לסימפוניה קדושה זו של הימים הנוראים ערוכה היתה מיד בטונים גבוהים
הרבי ממחנובקה רם קומה היה ודל בשר. ונוגה מעולם האצילות לו. מפניו המאורכים ניבטו בך עינים זוהרות ומבהיקות באור זך של תמימות וקדושה. כשראית עינים אלה הרגשת, שבאישיות זו הדביר הרוח את החומר. ואם כל השנה כך, על אחת כמה וכמה בימים הנוראים. בימים אלה כל פסיעה ופסיעה של הרבי וכל עשיה ועשיה שלו היתה מחושבת ומכוונת להזדככות ולהתעלות עצמית ולהעלות קהל חסידים עמו
החסידים עמדו על כוונת רבם הנערץ והשתדלו ללמוד ממעשיו ולנהוג על פי הנהגותיו. זכור לי חסיד נלהב ר' אברהם יעקב מטומאשפול. במשך השנה היה עולה למחנובקה יותר משלוש פעמים, כדי להמצא במחיצותו של הרבי. אדם עליז היה, רוקד ורונן והיה אוהב לבלות בחברת ילדים ולהשתעשע עם "צאן קדושים". ואילו בימים הנוראים לא מש מפתח חדרו של הרבי, כדי ללמוד מדרכיו. אלינו הילדים לא היה שועה אז, ואם היינו מקיפים אותו כדרכנו, ביקש מאתנו להניח לו, כל כולו היה שקוע בהתבוננות על מעשי הרבי
בערב ראש השנה היה אבא מעיר אותי טרם עלה עמוד השחר. זקנו של אבא ופאותיו רטובים היו. סימן שכבר הספיק לטבול במקווה בחשכת הלילה. אמרתי "מודה אני", נטלתי ידי ונחפזתי להתלבש ולמהר לצאת עם אבא לסליחות. כשהגענו לבית המדרש, ראיתי שרבים הקדימוני. הרבה פנים חדשות נראו שם, נתקבצו ובאו מן העיירות הסמוכות למחנובקה כדי להשתתף עם הרבי באמירת "זכור ברית
עטוף בטלית עמד במזרח רבי יוסף חיים בעל ה"שחרית". איש יפה פנים היה, העטורים בזקן שחור מאפיר. אהבתי לשמוע את תפילותיו. קול צעיר וחלק היה לו ולא היה מרבה בסלסולים כבעל המוסף. הוא ידע להנעים את התפילה בזמירות פשוטות, אך טובות לב
הרבי פתח את דלת חדרו, שנמצאה בפינה הדרומית מזרחית של ההיכל, ונתן סימן להתחיל בסליחות. מיד נשמעה המיה כהמית מים רבים
אמירת הסליחות נמשכה למעלה משעתיים. מפעם לפעם נכנסו לאולם בית המדרש אנשים חדשים. עגלה אחר עגלה הביאה חסידים מן הסביבה הקרובה והרחוקה, יש שבאו במרכבות מתחנת הרכבת הקרובה. אלה האחרונים עברו מאות קילומטרים, כדי להמצא ביום הרת עולם יחד עם רבם. הבאים הצטרפו מיד לאמירת הסליחות, ההתעוררות והדביקות גברו מסליחה לסליחה. במחנובקה לא היו מדלגים על שום סליחה ועל שום פיוט
עם גמר הסליחות היתה הפסקה. יהודים תקעו כף איש לרעהו ואמרו "שלום עליכם" מתוך הארת פנים ורוחב לב. והאורחים שבאו זה הבוקר חשו להסתדר לפני פתחו של הרבי לקבלת "שלום" וברכה קצרה בתור מקדמה. ובבוא המועד המתאים ישטח כל אחד את בקשותיו לפני הרבי ויצפה לברכה ארוכה. והרי צרכי עמך מרובים הם
לאחר ההפסקה התחילו בתפילת שחרית. במחנובקה היו מתפללים שחרית כרגיל בשעה אחת אחר הצהרים, והיו טעמים כמוסים לכך, הידועים ליודעי חן. אולם שתי תפילות בשנה הקדימו להתפלל בעוד בוקר: תפילת שחרית של ערב ראש השנה ותפילת שחרית של ערב יום הכיפורים
לאחר התפילה היו מקיימים התרת נדרים. הקהל לא התחלק לחבורות חבורות כנהוג, אלא הרבי יחד עם שנים מנשואי העדה היה מתיר הנדרים לכל המתפללים. אחר כך כל המתפללים התירו נדריהם של הרבי ושל שני מלוויו
במשך היום צובאים החסידים על בית הרבי. הגבאים עסוקים היו בכתיבת "פתקאות". ואל חדרו של הרבי חסידים נכנסים ויוצאים, ועל פני כולם שרויה נהורא של שעת חסד ורחמים. והרבי עצמו שרוי בצום. הוא צם רובו של יום, רק לפנות ערב טעם משהו. אחר כך טבל במקווה, לבש בגדי יום טוב והתייחד בחדרו
בשעה זו בית המדרש מתמלא והולך והדוחק הולך וגובר. מקומות הישיבה תפוסים זה מכבר, המאחרים לבוא מסתפקים במקומות עמידה. והמתמהמהים מאוד שהגיעו ברגעים האחרונים נשארו לעמוד ב"פלוש", שכן קשה היה לחדור פנימה. ובהכנס הרבי, כאילו מעשה ניסים, נתפנה מעבר מרווח בתווך
הרבי עבר בחיפזון אל חדרו. מראהו כמלאך אלוקים. לבוש היה קפוטה של משי צבעוני משובץ בפרחים. על הדשים סרטי קטיפה שחורה. משכמו ומעלה גבוה מן העם. מכל פינה ועבר ננעצו מבטי חיבה בצדיקם הנערץ
בתפילת מנחה - התפילה האחרונה של השנה החולפת - עבר הרבי בעצמו לפני התיבה. היה מאריך בחזרת הש"ץ. חוזר פעמים אחדות על מלים מסויימות ומכוון כוונות ויחודים. מפעם לפעם פרצו מפיו אנחות שוברות לב. בלבות נשברים ונדכאים ובהרהורי תשובה הקשיבו המתפללים לתפילת רבים, דממת כבוד ויראה שלטה בכל. היתה התעוררות גדולה והתעלות הרגש והמחשבה. הרגשת בחוש מעין התפשטות הגשמיות
וזכור לי ראש השנה האחרון ששהינו במחנובקה. מרוב דבקות נתעטפה עליו נפשו של הצדיק ונתעטף עם גמר תפילת המנחה, שעה ארוכה היה משוקע בעילפון, כאילו נשמתו הזכה מאנה לשוב לעולם התחתון. חרדה גדולה היתה ואימה חשכה נפלה על כל הנוכחים
כעבור שעה ויותר הקיץ הרבי מתרדמת עלפונו. הוא ניגש שוב אל התיבה והתחיל מיד באמירת הפיוט "אחות קטנה", כאילו לא קרה דבר
פיוט זה היה חורז הרבי חורז ואומר לאט לאט ובקול, והקהל חוזר אחריו. בלב קרוע ומורתח התאונן וטען לפני רבון העולמים: "על מה תעלים עינך ותראה זרים אוכלים נחלותיה". והצדיק ביקש רחמים על עם מרעיתו. ולבסוף סיים בקול רווי בטחון וצפייה וישועה: "סולו סולו מסלותיה, תחל שנה וברכותיה". שרתה אז על המתפללים גדלות המוחין ונתחזקה האמונה והביטחון, כי אמנם חסידים ברינה יגילו וממשלת זדון תעבור מן הארץ
בהפסקה הקצרה שבין מנחה למעריב, נחפזו להקביל את פני הצדיק חלק מן החסידים, שהגיעו למחנובקה לפנות ערב ולא עלה בידם לעשות זאת קודם
עם גמר ההפסקה ניגש ר' שלמה בעל המוספים לתיבה, כשהוא עטוף בטלית ארוכה בעלת עטרת כסף רחבה, ופתח כתפילת מעריב. תפילת מעריב נאמרה מתוך התרוממות הרוח, כי גדולה היתה התקווה,. שהרבי בתפילת המנחה שלו סלל דרך במרומים לתפילותיהם של ישראל
התפילה ביום הראשון של ראש השנה נמשכה עד שעה מאוחרת. התפללו ממש כל היום. רק הפסקה אחת היתה לפני תפילת מוסף. הפסקה זו לא למנוחה ניתנה חס וחלילה, ירדו לטבול במקווה לפני התקיעות. עיינו בקטעי "זוהר" שראוי לאמר אותם קודם תקיעת שופר
התקיעות דמיושב נמשכו למעלה משעה, ואחר כך תפילת העמידה יחד עם התקיעות שתקעו, לפי מנהג ספרד, אף היא ארכה כשעה. נכד הרבי עמד ליד הפתח של חדר הרבי, וכאשר גמר הרבי את החלק הראשון של התפילה "מלכיות" דפק על הדלת - סימן לתקוע בשופר. וכך היה עם סיום "זכרונות" ו"שופרות". הרבי האריך הרבה בתפילה זו והקהל עמד על רגליו כל הזמן, ורק זקנים, תשושי כוח התירו לעצמם לשבת על כסא בין הפרקים. אך בחזרת הש"ץ היו מאריכים הרבה, לא היו מדלגים על אף פיוט אחד, ובעל המוסף ר' שלמה היה מושך בזמידותיו ומסלסל בקולו לפי ה"נוסח
במחנובקה לא נחפזו לסיים את התפילה בשעות המוקדמות שלאחר הצהרים. גמרו להתפלל כאשר השמש היתה בשיפולי הרקיע במערב וכבר נטו צללי ערב
בהמשך לתפילת מוסף התפללו מנחה והלכו מהר הביתה לקדש קידושו של יום ולטעום דבר מה טרם תשקע השמש. לעריכת סעודה לא הספיקה השעה. המנהג היה במחנובקה להרבות בתפילה ולמעט באכילה ביום הזכרון
ביום השני של ראש השנה סיימו את התפילה שעה אחת קודם, שכן ביום זה נהגו ללכת ל"תשליך", היו הולכים אל הנחל, שעבר בקצה החצר, כמסופר למעלה. ל"תשליך" היו נוהרים רוב אנשי העיר. אלפי אנשים מלאו אז את החצר ואת הגן, שהשתרע בין החצר לנחל. בדרך ראינו עצים בגן משירים עלים, כאילו גם הם . מנערים את חטאיהם מעליהם. ואני ניערתי את ציציותי בהזקה ומשחתי להפטר מעוונותי ולהשקיעם במי הפלג הזורם




          web page authored by David Twersky   davidtwer@hotmail.com     www.tavron.com