החתונה שידובר בה ברשימה זו נחוגה בראשית החורף שקדם כשנתיים למלחמת העולם הראשונה, ובאו בה בברית הנשואים בתו הצעירה של הצדיק ר' יוסף מאיר זצ"ל ממחנובקה באוקראינה עם בנו של הצדיק ר' ישכר דב זצ"ל מבלז בגליציה.
לפי המקובל נערכת חתונה במקום מגוריה של הכלה, אלא שחדשים מספר לפני המועד שנקבע לעריכת החופה וקידושין, הופיע במחנובקה איש נשוא פנים, פיקח וממולח, שהיה הגבאי הראשי של בלז, ובפיו בקשות והפצרות, שאין האדמו'ר מגליציה יכול לבוא בגבולותיה של רוסיה הצארית, מחמת איזו טינא מטעם המלכות, התלויה נגדו עוד מאותם הימים, שישב כחתן בבית טשרנוביל.
בלית ברירה יצאו בני החצר המחנובקית ובראשם האדמו"ר, בליווי חבורת חסידים ותיקים אל בלז שבגליציה. כגדול כקטן ממשפחת הרבי השתתפו בנסיעה זו למקום החתונה, וגם כותב השורות האלה היה בתוכם
רושם כביר עשה עלינו בעל המזנון שבתחנת הרכבת בברודי. בעלי המזנונים שבכל תחנות הרכבת ברוסיה היו רק גויים, ליהודים לא ניתנה כל דריסת רגל בשטח זה, לכן יהודי הנוהג לפי דיני כשרות לא היה טועם מן מזנוני הרכבת שום דבר, פרט למים רותחים שבמחמיהם.
ואילו בתחנת הרכבת בברודי עמד ליד המזנון, מהעבר השני של הדלפק, יהודי בעל זקן ארוך ושתי פאות ארוכות משתלשלות לו על צידעי הלחיים. ויהודים יראים ושלמים ניגשים וקונים דברי מאכל, בלי חשש של איסור.
תחנת הרכבת היתה מלאה יהודים מגודלי זקן ופאות, ולא ניכרו בפניהם כל סימני רתיעה ואימה מפני פקידי המלכות. נדמה היה לנו שעברנו את הסמבטיון והגענו לארצם של עשרת השבטים, שקראנו עליהם באגדות ילדים.
את הרבי מרוסיה הקיפו מיד יהודים רבים וקיבלו את פניו ביראת הכבוד ורוממות. נמצאו שם שליחים מיוחדים, שנשלחו מבלז לקראת בואם של המחותנים, שעשו את הסדרים המתאימים להמשך הנסיעה אל מקום היעד - בלז
בדרך היתה נעצרת הרכבת בכל תחנה יותר מן השיעור הרגיל, ורבים מחסידי בלז, שבאו לקבל את פני המחותנים, נדחקו ליד הקרון המיוחד, שבו נסעו החותנים. פקידי הרכבת לא מחו ולא הפריעו לכל הקהל להתקהל ולהצטופף. שכן כאן שורה מלכות, שאין עינה צרה ביהודיה. בכמה תחנות נערכו לכבודנו מסדרים של גדודי חיילים - אלה היו חסידי בלז צעירים, שהתחפשו כאנשי צבא אוסטרי, ואין השלטון מתנגד ומונע מעשי השעשועים של החסידים.
בהתקרבנו לבלז, ניגשו כמה מן המשמשים בקודש בחצר הרבי הבלזאי, אל בנות הרבי הצעירות וביקשו במפגיע להסיר את הפאות הנוכריות שחבשו לראשן ולהחליפן במטפחות ראש, כי תועבת בלז היא הפאה הנוכרית, ומנהג הנשים שם לחבוש רק מטפחות לראשן.
מי שיודע עד כמה קשה לאשה להביא שינוי פתאומי בתלבושתה, ובמיוחד להסיר את פאר ראשה ולסתור את תסרוקתה, שעמלה עליה שעה ארוכה, יבין את המבוכה שעוררה דרישה זאת ואת הקרבן הגדול שנדרשו הנשים מרוסיה להביא למען השלום.
ואם מישהי סירבה בתחילה להכנע לבקשת גבאי בלז, חזקה עליה פקודת המחותנת הרבנית ממחנובקה, שממילא עטפה תמיד צעיף לראשה, לנהוג כמנהג המקום ולהחליף את הפאה הנוכרית במטפחת. כל הנשים עשו כן, ופניהן קדרו מעט, בהסתכלן במראות הקטנות, שראו בהן את פניהן שנשתנו. אך המראות החדשות ששטפו ועברו נגד עיניהן, השכיחו את צערן ונעצו עיניהן בסקרנות במתרחש מסביב
חצר בלז היתה בבחינת חצר מלכות בעיני יהודי גליציה, והרבי של בלז היה בעינם כעין מלך. ונתקיימו כאן דברי חז"ל: "מאן מלכי? רבנן !" חסידי בלז לא היו קוראים לרבם בשם: "רבי" או אדמו"ר, אלא "הרב" בה"א הידיעה - המנהיג. ואמנם רבה של בלז שבאותם הימים - ר' ישכר דב זצ"ל - היה מנהיג גדול, גדול הכשרון ורב היכולת. והוא הנהיג את ספינת בלז בימי השלווה היחסית שקדמו למלחמת העולם הראשונה כקברניט גדול, ברוב פיקחות ובחכמה
הרבי ר' ישכר דב עשה רושם כביר על כל רואיו. זקן גדול עטר , את פניו ומכל חזותו נשקף הדר של תפארת מלכות. ואם כי היה מורם ונישא מכל העם, ידע שאת כוחו הוא יונק מן העם ועליו משענתו.
שמעתי אז דברי תורה שנאמרו על ידו ביום כיפורים שעבר, לפני תפילת מוסף, שהם מגלים את הקשרים של הרבי אל קהל חסידיו
הוא פתח בדברי תורה ששמע בצעירותו מאת סבו הגדול מצד אשתו הרבנית - הצדיק הקדוש ר' אהרן זצוק"ל מטשרנוביל: "זקני הקדוש היה אומר: - "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל" - אבל מה נעשה אנחנו, שאין אנו ישרים, ואין אנו צדיקים, וגם אין אנחנו חסידים, ועל אחת כמה וכמה, שאין אנו קדושים, באיזה אופן, אם כן, נשבח את ה'? אך בסמוך נאמר: ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברינה יתפאר שמך מלכנו - נצטרף אל מקהלות ישראל, ויחד עם כלל ישראל נברך גם אנו ונפאר ונרומם את שמו יתברך". והמשיך ר' ישכר דב זצ"ל והוסיף לומר:
"באופן דומה לזה נבין את הנאמר בעבודת יום הכפורים (לפי נוסח "אתה כוננת") - "שש ועירה דם הפר לתוך מזרק, שבו דם השעיר" - ויש לתמוה מה השמחה ששמח הכהן הגדול בשעת עירוב הדם? אבל הדברים של הסבא זצ"ל עונים על השאלה הזאת. הכהן הגדול, משפורש מביתו ומכלל ישראל קודם יום הכיפורים, חש את עצמו עצוב מחמת התבדלות מהעם, אבל בשעה שעירב את דם הפר, שהוא קרבנו של העם, הרגיש באותה שעה, שהוא עצמו מתמזג .ומתאחד עם העם, ולבו נתמלא שמחה, שהוא מעורב שוב עם מקהלות רבבות עם ישראל".
האדמו"ר ר' ישכר דב היה מרגיש תמיד את עצמו משותף וקשור אל כל ישראל, ועינו היתה פקוחה אל כל קהילות חסידיו. וכמו כן החסידים, חשו שהם קשורים ודבוקים ברבם וע"כ היו תמיד כרוכים אתריו והיו שואפים להמצא במחיצתו. המונים המונים היו נמשכים אליו והיו נדחקים ונלחצים אל מקום עומדו, או מקום ישיבתו של הרבי.
הדוחק והצפיפות מסביב לרבי עשה עליך רושם, כאילו קהל מחוסר משמעת מתגודד מסביב לצדיק, אך לא כן היה. ראיתי בכל הקהל הנלהב הזה משמעת פנימית להפליא, ובין רגע היה משתלט בו סדר כראוי לעת הצורך
בבואנו לבית הרבי הובאנו אל חדרו של האדמו"'ר. בפתח החדר עמד קהל רב. וכדרכם של חסידי בלז - אלו דוחפים את אלו וכולם יחד משתוקקיס לחזות במראה פניו של רבם הקדוש והנערץ. על מפתן הדלת עמד הרבי בכבודו ובעצמו ופניו אל הקהל. בידו החזיק אבנט, שהניפו בלי הרף וגער בנדחפים וקרא להם: גייצט! גייצט! כלומר, לכו, לכו!
הקהל שהשתלהב יותר ויותר לא העיז לפרוץ פנימה, הם נעצרו, כאילו יד נעלמה אחזה בהם ולא נתנה להם להתקדם לעבור את המפתן. נראה היה שנהנו מצניפתו של אבנט הרבי מסביב לראשיהם. הם ראו במגעה של החגורה בגופם כמין סגולה מיוחדת, וכל אחד מהנקהלים נכסף למגע זה. משניגשנו אל הפתח נתנו לנו המצטופפים לעבור דרכם, והרבי הכיר תיכף שאין אנו שייכים לקהל הנדחקים, ואבנטו נשאר תלוי באויר.
דלת חדרו של הרבי .נסגרה מאחורינו והאדמו"ר הושיט את ידו לאבי לקבלת שלום, ואף צבט צביטה קלה בלחיי. רק רגעים אחדים שהינו במחיצתו ועברנו אל חדר אחר, שבו נמצאו מכובדים אחרים, ובתוכם החתן, שראינוהו זו הפעם הראשונה.
החתן היה הדור ונאה כראוי למראה חתן. אבי אמר לי - החתן הוא למעשה צעיר מאוד לימים, כבן שבע עשרה, אך הוא נראה כאילו הוא בן עשרים, בגלל פניו המלאים וזקנו שצימח לו.
אחר כך יצאנו אל החצר הגדולה להתבונן בנעשה בה. השמחה היתה נסוכה על פני כל. אנשים רבים עברו לכאן ולכאן וכולם לבשו קפוטות ארוכות ורחבות, לפי מנהגם של חסידי גליציה, שאופי מיוחד היה להן - "בעקעשעס". שני כיסים מאחור היו להם, וידי לובשיהן לעיתים בכיסים האלה.
ועוד פרט בתלבושתם נזדקר לנגד עינינו - העוברים ושבים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, נעלו מגפיים. אמנם היו הימים - ימי סתיו, מכל מקום אנשים מכובדים ברוסיה, לא היו משתמשים במגפיים, ורק פשוטי עם לבשו מגפיים. ואילו כאן אף הנכבדים לבשו מגפיים והוספנו להתפלא, כאשר נאמר לנו, כי גם בימות הקיץ נוהגים להשתמש במגפיים, וכי הערדליים הם כאילו בחזקת איסור.
כשלמדתי אחר כך להכיר יותר את ארחות החיים של חסידי אוסטריה, אמרתי לעצמי, כי המגפיים, ודאי באו לסמל השתייכותם לאנשי השם, כי החצר של בלז היתה ידועה במלחמתה נגד ההתבוללות שהחלה להתפשט במחנה ישראל. עוד אביו של ר' ישכר דב - האדמו"ר ר' יהושע זצ"ל, יסד את הארגון של הכת החרדית בשם "מחזיקי הדת", כדי לעמוד נגד מפיצי ההתבוללות, והאדמו"ר ר' ישכר דב שהצטיין בכושר ארגון רב ובתקיפות רבה המשיך ביד נאמנה בארגון זה של "מחזיקי הדת
באולם רחב ידים מסביב לשולחנות ארוכים וערוכים ישב קהל רב ושמחה היתה שרויה על פני כל. כל המסובים חבשו שטריימלים לראשם, לא כנהוג בין חסידי רוסיה.
בראש השולחן ישבו שני הצדיקים המחותנים, וביניהם - החתן, ומצדם משפחתם הגדולה של שני המחותנים ואדמו"רים ורבנים מכל חלקי הארץ, והכל התנהל ברוב פאר והדר. תנועת חיים מזורזת התנהלה בין השולחנות ועל פני השולחנות. גבאים ושמשים התהלכו על פני השולחנות וביניהם ושימשו את המחותנים והמוזמנים המסובים, אבל גם מתחת לשולחנות רחשו חיים.
נערים צעירים, כפי הנראה מבני העניים , זחלו שם, ומפעם לפעם ביצבצה יד מתחת לשולחן וחטפה מתוך הצלחות שעל השולחן מכל הבא ליד... נבהלתי ממש, כאשר נשתרבבה יד מלמטה ותפסה מנת הדג שבצלחתי.
הממונים על הסדר לא הפריעו אותם במלאכת "הביזה" שלהם. כנראה, תעתועים אלה נתמזגו גם הם בשמחה הכללית שמלאה את האולם. וכך נהנו גם נערים עניים מהחתונה.
כך נהגו בבלז ב"חתונה הגדולה" שהשתתפתי בה
בזמן שמחת הנשואין היו השמים מעוננים ולא יכלו עוד לקיים מצוות קידוש הלבנה, אולם במשך שבעת ימי המשתה נתבהרו שמי הסתיו - היתה אז מחצית הראשונה של חודש כסלו - ונראתה הלבנה במלואה
שלח הצדיק מבלז זצ"ל את בנו הגדול לקיים את מצוות החודש במחיצתו של מחותנו
... ואמר לו: תלמד מצדיק זה כיצד מברכים על חדוש הירח