אם בכל העולם כך, על אחת כמה וכמה באוקראינה שבדרום מזרח רוסיה.
השמש מפיקה חום נעים ומחממת את העצמות שנקפאו בימות החורף הארוכים. במלוא עוזו פורץ מתוך הקרקע עשב רענן מרבה ניחוח. העצים מתמתחים לאחר שינה עמוקה ושולחים ענפיהם הירוקים לכל עבר.
לגויים מלוא ההנאה ממראה עינים של יפי העולם החיצוני. הם חורשים, זורעים ונותנים קולם בשיר.
ואילו על היהודים בבחינת איסור אז שירה, נגינה וריקודים. אינם מברכים ברכת "שהחיינו" על פרי חדש שביכר בינתיים. אין עורכים חגיגות חתונה, אין מסתפרים. במשכנות ישראל אינם נשמעים אז בימי הזיו רינה וגיל.
ואם בחצרות ישראל כך, לא כל שכן בחצרו של הצדיק ממחנובקה.
רבה של מאחנובקה, רבי יוסף מאיר ז"ל, לא היה נוהג בקלות ראש חס וחלילה במשך כל ימות השנה. דיבורו היה שקול ומיושב. הבעה של כובד ראש והגות המחשבה היו נסוכות על פניו תמיד. הוא היה אומר - מובא בתוספתא: "דרש ר' עקיבא - מצחק, אין צחוק אלא עבודה זרה" (סוטה, פרק ו').
כל יומו היה נתון במשטר קבוע של התנהגות חמורה. הוא היה זהיר מאוד, שלא ידבר שיחת חולין, כפי שהקפיד על כך ראש השושלת הקדוש ר' נחום מטשרנוביל זצ"ל. הזהירות וההקפדה על הרחקת קלות הדעת גברו פי כמה בימי הספירה. כרבי כן כל שוכני החצר: בני המשפחה, הגבאים, המשרתים וגם החסידים שבאו למאחנובקה חשו באווירה המיוחדת השורה בימים שבהם ספרו את העומר
לאחר ימי הספירה, בגלל העצבות השורה בהם, שמח הרבי לחוג את חג השבועות, כשהוא מוקף במצויינים שבחסידיו מסקווירה ולבוא על ידם לידי גדלות המוחין ולהתעלות לדרגה עליונה של שמחה זכה וטהורה כראוי לחג מתן תורה.
מורגש היה בהשפעה ההדדית הזורמת בצינורות נעימים המתוחים מן הרבי אל חסידיו, ומן החסידים אל רבם הקדוש.
בתוך בית הכנסת היתה אווירה של קדושה לוהטת, הנסוכה על הכל. חשת זאת באמירת "ברכו", שנאמרה בדבקות עצומה ובעיזוז. ובהמשך בקריאת שמע וברכותיה נשמעו תפילותיהם של המתפללים מנסרות בחלל בית הכנסת בהתלהבות רבה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". באופן מיוחד הוטעמו אז המילים: "תורה ומצוות, חוקים ומשפטים אותנו לימדת", ברגשי אמת ואמונה קלחה התפילה.
עם תום תפילת מעריב לא מיהרו להסב לסעודת החג, כמו בכל מועד. קודם קבלת התורה יש "לסקור" את תוכנה של תורה זו. כדי להקל על קהל ישראל נתחבר, כידוע, "תיקון ליל שבועות".
במשך שעה ארוכה אמרו, מתוך ריכוז ועיון, את הקטעים מהתורה, מהנביאים והכתובים, ומתוך ספרי התורה שבעל פה, שנאספו ונלקטו בתוך ה"תיקון".
רק בשעה מאוחרת נכנס הצדיק אל האולם, שבו נערך השולחן. עד שעת בואו של הרבי נתאספו החסידים ומילאו את האולם עד אפס מקום. בחלקם, ישבו על הספסלים הארוכים שמשני צידי השולחנות, שנמצאו שם. ובחלקם - הצעירים שבקהל- עמדו צפופים - ונדחקו לתפוס מקום נוח, שמשם יוכלו להתבונן בראש השולחן, אשר שם ישב הרבי.
הרבי וגם רבים מן המסובים החזיקו בידיהם "תיקוני ליל שבועות" וקראו מהם פרקים, שלא הספיקו לעבור עליהם קודם לכן. סעודת ליל החג היתה מעורבת איפוא בהרבה דברי תורה. השמחה היתה מאופקת, ציפו ליום המחר, שבו יערכו החינגות, לאחר שעת קבלת התורה.
סעודת הלילה נמשכה עד שבקעו אורות השחר, המקדים לעלות בימי הקיץ הארוכים. עם גמר הסעודה חטפו שינה קצרה, ומיד פנו לטבול במקווה. אחר כך אמרו ברוב כוונה ברכות השחר, קריאת שמע לפני הקטורת, פרקי הקטורת ועוד.
הצדיק נסתגר בחדרו והיה נתון בסדר העיון והלימוד, שקבע לעצמו.
בינתיים נתמלא והלך בית המדרש מתפללים רבים. מפעם לפעם נכנסו ובאו חסידים, שפאותיהם וזקניהם רטובים ממי המקווה, שטבלו בה לפני התפילה.
עם בואו של הרבי, כשהוא עטוף בטליתו והשטריימל חבוש לראשו, ניגש ה"בעל שחרית" אל העמוד והחל בתפילה.
הפעם, אנו הזאטוטים, לא התעניינו בבעל השחרית ואף לא בבעל המוסף. אנו נמשכנו אל בעל ה"אקדמות". בעינינו עקבנו אחריו. הנה הוא יושב ב"מזרח". ידענו שהוא בא מעיירה בפלך פודול, לא ידענו בדיוק את מקומה. אך ידוע היה לנו שלא ממקום סמוך למאחנובקה הוא. הוא היה מכובד מאוד. בא בימים הוא. אולם קולו נעים - רועד רועד הוא במקצת ומתאים לאותו ניגון המרטיט את הלב, שבו נאמר שיר השבח לבורא עולם.
חכינו לרגעים, שבהם יכריז בחשיבות רבה ובהדר על:
הדר מרי שמיא השליט ביבשתא
הקם עלמא יחידאי...
ובסופו של השיר נשמע את הסיפוד על השור הבר המתנגח בליויתן, וכי משניהם תערך סעודה לצדיקים לעתיד לבוא.
מן הסיפור הזה על קרב איתנים שאבו ילדי ישראל עוז ותעצומות לעמוד נגד לוויתני העולם, שבאו לפגוע במערכות עם ה'. ניגוניו של בעל ה"אקדמות" הדהדו באזניהם ועודדו אותם לעמוד על נפשם ולהגן על כבודם בימים שבאו אחר כך.
עם פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי התורה לקריאת פרשת היום, הובא אל הבימה ספר התורה המיוחס של הבעל שם טוב, שנתגלגל בירושה אל הצדיק ר' יוסף מאיר ז"ל
מעין שמחה זו היתה שורה על כל החסידים שהיו באותו מעמד. רבים השתוקקו לזכות בעליה לספר התורה של הבעל שם טוב, אבל רק מעטים כמובן, הגיעו לכך. אולם המעטים צרפו את הרבים שלא נפל בחלקם להיות מן העולים לתורה, ושיתפו אותם במצווה הגדולה, כמנהגם של חסידים להיות מקיימים "דיבוק חברים".
בגמר תפילת היום פרצה השמחה, שהיתה עצורה עד אז. שורות שורות של מתפללים יצאו מבית הכנסת אל הרחבה שלפניו בשירה ובריקודים. חילקו כוסות יין ועוגות בין הרוקדים וברכו בקול רם את ה"קדושא רבא" תחת כיפת השמים. העליצות גברה והלכה. מחאו כף אל כף ורקעו ברגלים, פיזזו כרכרו.
כעבור שעה קלה יצא גם הרבי מבית הכנסת ופנה אל ביתו, כדי לקיים באולם שם את שמחת החג. חסידים רבים ליוו את רבם בהתלהבות, בשירה וריקודים עד לפתח. ביתו. חלק מן החסידים נכנסו בדרך ארץ גם אל האולם הקטן שבו ערך הרבי את הקידוש של היום.
זכורה לי במיוחד העליצות הגדולה שאחזה את החסידים ביום שבועות אחד לאחר התפילה.
היה מוקם והולך, בסמוך לבית הרב, בניין חדש, שהיה מיועד לבנו היחיד של הצדיק. עד לחג הספיקו הבונים להניח את היסודות והשלד של ארבעה הקירות.
בראותם את המבנה החדש, נתמלאו החסידים שבאו מסקווירה שמחה גדולה. הרי בו יגור אותו בן שעוד בכניסתו לבריתו של אאע"ה נשבעו לו אמונים. הם הכריזו עליו כ"יורש העצר". יצאו איפוא, החסידים, ובראשם חסידי סקווירה, מיד עם תום תפילת מוסף, אל הבית המוקם והולך. שם הם הקיפו בשירה ובזמרה את יסודות הבניין.
המשתתפים העיקריים בחגיגה זו היו חסידי סקווירה, כי בעירם נולד הבן היקר של הרבי, בהיות עוד תצדיק שוכן בתוכם. ולכן הם היו המלהיבים הראשיים. ובשעת חדווה וגיל הצהירו שניים מחסידי סקווירה, כי הם לא יזוזו מכאן עד שלא יטפסו על שלד הבנין על אף חשש של סכנה, ומשם ממרומי הקורה ישתו לחיים, לחיי הצעיד שליט"א. ואמנם האחד גבה הקומה והזריז הגשים משימתו וברך בשם ומלכות על היין שהושיטו מלמטה.
ובכל הנאספים לרגלי הבנין פרצו תשואות גיל ושמחה. שנים רבות לאחר כך היה מאורע זה לשיחה בין החסידים.
אחד מן החסידים הללו שזכה לעלות לארץ ישראל בשנה האחרונה, הזכיר לי את האירוע הזה.
נפגשתי איתו בביתו של הרבי שליט"א ממאחנובקה, השוכן כבוד בבני ברק. הוא אותו הבן היחיד, שברכו אותו בלחיים ממרומי הבניין